פוסט ראשון: היכרות. איך מצאתי את עצמי מתפרנסת מציור

ציירתי מאז ומתמיד. החברות שישבו לידי בכיתה היו מסתובבות עם פיות מקושקשות על הידיים בעטים ורודים. ציירתי כל התיכון במגמה ועל גיטרות של אנשים בחוף ובמחברות אינסופיות,

וציירתי גם כל הטיול שלי באירופה: מייד אחרי השירות הלאומי. אישה-נערה עם תיק לא גדול ושיער קצוץ, ומחברת מלאה בציורים מוזרים של יצורי פנטזיה. וכך, באמצע יער סלובקי עם עצים עתיקים, גיליתי שאני בהריון.

נורא רציתי להיות אמנית לפני שאהיה אמא, עוד חלמתי על תואר האמנות ובטח שתכננתי מערכת יחסים יציבה, אבל אז התינוקת שלי הגיעה- ולא היה לי ספק שאני אומרת לה כן.

חזרתי לארץ, התגלגלנו לקהילה קטנטנה בגליל, ואני ציירתי. גרתי עם התינוקת שלי בבית מבנייה קלה (אוקיי, זה היה אוהל. ) יום אחד חברה שהיה לה עסק מצליח באטסי נכנסה ואמרה ״אולי תכיני הדפסים? יהיה לך יותר קל להפרד מהם ככה?״ והתחלתי לצייר ולסרוק, להכין גלויות, מחברות, והדפסים עם האיורים שלי.

כעבור זמן קצר קיבלתי גיג לאייר את הספר הראשון שלי, (שהיה בינוני מינוס) ולאחר מכאן את הספר השני, (שהאמת שהיה מתוק ועדיין מסתובב לו בעולם). במהלך השנים שלאחר מכן עבדתי על כל דבר שהצלחתי ליצור ממנו פרנסה. איירתי ספרים, עיצבתי, מכרתי הדפסים, למדתי תוך כדי תנועה איך להיות גם אמא וגם עצמאית.

כמה שנים אל תוך העיסוק באיור, התעוררה בי משיכה עזה לעולם הקעקועים. חלמתי להפוך למקעקעת — לפגוש אנשים בנקודות האלה בהן הם רוצים להנציח משהו על גופם.

היום אני מרגישה שכל התחנות בדרך עדיין נמצאות שם. המאיירת. המעצבת. האמא הצעירה שציירה באוהל בגליל. כולן עדיין יושבות איתי ליד שולחן העבודה.